שו"ת מהרי"ל, מפתחות קצ״ג

193 שו"ת מהרי"ל פתח ↗

מה אשיב לאדוני. אשר תהיה בקנקני. ולאו מילתא כי האי תיהא. דלית ביה אלא קיוהא. לאדוני כמלאך השם וחרון אפו עושה רושם. על כן זחלתי ואירא. אם אומרה אם לא אומרה. אם אומרה הנני עובר. במקום גדולים אל תדבר. ואם לא אומרה אני סרבן לגדול מלמד ודרבן. והכריע ביניהם השלישי ויוציאני לחפשי. וכך נלחמי' הסרעפים פוסחים על שתי הסעיפי'. וכה אמר לי מה לך במקום הזה לעצור מילך הלא אינה הלכה למעש' אם נבלת בהתנשא. כי רבי' חללים הפילה נאמר על המורה הוראה ולא נגמר. אבל בקרקע לפני הרב לדון. אין הראייה דומה לנדון. והזהר מהחליף דתות. והא שתים ושלש דלתות ולהתחיל מן הצד ניתן לנו רשות. ע"כ תתודע לרשות. ותשמע אליו ותאבה. ודעתי הקצרה לפניו תרוה. ושום אדם לא ישגיחך אם לא יסכים עמך רבך. ופרוס שלומי' למ"ו הרב טרם אליו תקרב. אם תעשה הדברים האל. והיית נקי מהשם ומישראל. ועתה יגדל נא שלום אדוני מוה"ר יצחק שי'. אחרי אשר הזקקתני לחוות דעי לא אוכל לעבור פי המורה. פן אהי' נקרא נער ממרה. לענין שאילה קמייתא דשאילני מר קמי' היועיל נפוח בפה בבשולי גוים. אשות דמר לא גמירנא. לא ידענ' מה שכתב מר בפה וכי אין להסתפק כמו כן בנפוח או בשפופרת כמו בפה. אכן מטיבות' דמר נראה לענ"ד דאין כאן ספק. דפרק כיצד הרגל פריך רבא חצי נזק האי כחו ה"ד אי כגופו כו'. ומסיק לעולם כגופו וח"נ צרורות הלכתא גמירי לה דחשיב חציו ולענין שבת חייב ונפוח הפה חשיב כחו דמייתי התם מתרנגול שתקע בכלי זכוכית כו'. ובודאי כגופו דמי דאם לא כן הוי קנסא כדפריך רבא ואי לאו כגופו דמי ליפטרי וקיימא לן דממון הוא וכיון דכגופא דמי ומדינא אפילו נזק שלם בעי לשלומי אי לאו הלכתא אמאי לא יועיל בפה כמו ביד נהי דמייתי בכל דוכתא חתוי גדולי' או קיסם. אורחא דמלתא הוא. וסברא הוא. דעיקר טעמא דמהני חתוי משום הכיר' הוא והכא הכירא טובא איכא שמבעיר האש. ואפי' אם נשאר לו גחלת חשיב מאש ישראל וביער הגוי אש חדשה מאותן גחלת התירו רבותינו ז"ל כי הא הוקשה בעיניהם המנהג שנוהגין בגויות שפחות עושות אש בבית אדוניה' ישראל ואין שום ישראל מחתה בכלו' ומצאו עילה זו שנשאר שום דבר מאש של אתמול ומכח זה התירו. וכי אין היכר גדול מזה נפוח המבעיר העיקר. וכן אם ישראל מהפך הבשר מותר משום דמקרי בשולו אפילו לא עביד מידי באש ואפילו הוא נצלה בלאו הכי כדאיתא באשרי פ' אין מעמידי'. וכן המיימוני היתר בבשר לאש. אך כל מה שכתבתי לא כתבתי אלא שבנפוח מדליק העצים הכבוים ונדלקי' ע"י כחו. אבל אם יש כאן גחלים לוחשות ועצי' דולקות ובנפוח מוסיף חמימות אף על פי שהכל דולק בלאו הכי כמו שעושין הנפחים. אז אין מקרי בשולו כיון שבלאו הכי יש חמימו' די לחתיכה זו ובחמימו' לא יתקרב בשולו אפילו פורתא ובהא לא קאמרינן. ולא דמי לחתוי גחלי' דהתם מיירי שמבעיר מקצתו כדאיתא התם בפירק' ומייתי לה בתו' בכמה דוכת' החותה בגחלי' בשבת כו'. מפני שהוא מבעיר כו'. וה"נ אם מקצתו בכבוי ומבעירו בנפוח לא ידענ' מ"ש. ובאשרי איתא דשלקות משום חתנות וחתוי גחלי' כתב בשם הרמב"ן משום היכיר' אף על פי שאין מוסיף חמימו'. ובא"ז פי' בשם רש"י ורשב"ם דטעמ' דשלקו' משום דשמא יאכילנו דברים טמאי'. וגם לדידהו צריך לומר חתוי גחלי' משום הכי:

1 ישראל הנופח במפוח או בשפופר' או בפיו באש של גוי ומבעיר העצים מהני כמו חתוי גחלים:

שו"ת מהרי"ל א׳ »